בדיחה ישנה מספרת על ישראלי, צרפתי ואנגלי (או רוסי ואמריקני, תלוי מתי סיפרו אותה) שנפלו בשבי באיזה אי. השובים שאלו אותם, לפני שהם מוצאים להורג, מה המשאלה האחרונה שלהם. הצרפתי (או הרוסי) ביקש בקבוק יין טוב (או וודקה). האנגלי/אמריקני ביקש סיגר טוב. הישראלי ביקש שיבעטו בו חזק בתחת. השובים המופתעים מלאו את בקשות שני האחרים ואז כשווידאו כי הישראלי רציני, שלחו אחד מהם שבעט בו נמרצות בישבן. הישראלי נפל על האדמה, ומיד שלף עוזי והחל לירות בשוביו בזמן שסיירת מטכ"ל השתלטה על עמדות השמירה, חיל האוויר הישראלי נטרל את האזור והשייטת חיסלה את הספינות של השובים. לאחר הקרב שאלו אותו השנים האחרים "אם היה לך את כל זה למה חיכית?" ענה הישראלי "אנחנו הישראלים לא עושים כלום עד שלא בועטים לנו בתחת".

וכך, הביסה נבחרת ישראל את נבחרת מקסיקו, אחרי הפסד מאכזב לקוריאנים ותבוסה קשה לארה"ב ועלתה לשלב הבא. למרות התוצאה, 12:5, קל זה לא היה. שתי הנבחרות סיימו במקום האחרון בבית, ועל כן המפגש בינהן היה על הדחה. הפסד, והביתה. נצחון, והמנצחת בין דרום קוריאה לרפובליקה הדומיניקנית בשלב הבא. אז הישראלים היו חייבים ניצחון, והאמת? היו חייבים נצחון משכנע. משהו שיגרום לכל הצדדים, ובעיקר לעצמם, להבין שהם בטורניר הזה בזכות. בשביל זה הנבחרת היתה חייבת להביא את הA game שלה, שזה אומר היטינג, מלחמה בשדה, ומינימום טעויות בפיצ'ינג. ובסדר הזה, מאחר והנשק העיקרי של הנבחרת הוא המחבטים שלה, והבעייה העיקרית היא הפיצ'ינג.

ארל וויבר, המאמן האגדי של הבולטמור אוריולס היה ידוע באמרה "הנוסחה לנצחון היא פיצ'ינג, והומראן של שלוש ריצות". אז כבר באינינג השלישי, במצב של 1:0 לטובתה, הנבחרת הראתה שבכל הנוגע לחלק השני, אין מה לדאוג. אחרי שהזורק של מקסיקו, מנואל ברדה הוליך את סקוטי ברצ'אם ואיאן קינסלר, חבטה מעולה של דני וולנסיה (2 מ4, 3 ראנס, 3 RBI, ווק אחד ושוב משחק נהדר בבסיס הראשון) שלחה את כל השלושה הביתה וקבעה 4:0. לוורנוואי הגיע בגלל שגיאת הגנה לבסיס הראשון, בלייק גיילן אחריו עם דאבל וחבטה של ניק ריקלס שלחה גם אותם לצלחת, וישראל ירדה לתחתית האינינג עם 6:0. מספיק? לא ממש. מאחר וכפי שאמר וויבר, הנוסחה לנצחון היא פיצ'ינג, ואז הומראן של שלוש ריצות. והפיצ'ינג מה לעשות, לא הולך להיות החלק החזק של הנבחרת.

למעשה, במשחק הזה אפשר היה להווכח סופית שישראל משחקת ללא סטארטר. מה שהופך כל משחק למה שנקרא bullpen game. זה אומר תחלופה גבוהה של זורקים, כל אחד לאינינג-שניים, (שלושה אם התמזל מזלנו) ואצבע מאוד רגישה על הדופק. דוגמה ראשונה לכך קיבלנו מיד בתחתית האינינג השלישי, כשג'וש זייד, שלא אפשר למקסיקנים ולו ווק אחד, קרס על תחילת האינינג והוחלף אחרי שלושה היטס, שני ראנס, ווק ו-ווילד פיץ'. ג'ייק פישמן שהחליף את זייד התעסק בעיקר בנסיון למזער את הנזקים מה שאפשר למקסיקנים תנועה די חופשית על הבסיסים לשלושה בסיסים גנובים (שהוחזרו לאחר מכן במסגרת עסקת טיעון), ועוד שני היטס צמצמו עד כדי 6:4 לישראל.

בתקופתנו אנו חל זילות מה במעמד הסטארטרים, ומועדונים כמו הטאמפה ביי רייז אף הפכו את הbullpen game לחלק לגיטימי מהרוטציה שלהם. בתיאוריה זה רעיון נהדר, זורק מחליף לא צריך לנהל את עצמו, to pace himself, ויכול לגמור לעצמו את היד באינינג אחד, לפסול שלושה וללכת לנוח. זה בתיאוריה. בפועל, ברגע שמשהו לא הולך, חובטים שמגיעים לבסיסים בהיט או ווק, מספר הזריקות באינינג גדל, והסכנה לאבד את האינינג גוברת. וכמובן, כל שחקן, זורק או חובט, עלול לתפוס יום לא טוב, וכל חילוף מעלה את הסיכוי שהשחקן המחליף יחרבש את המשחק. הגבר את מספר הזורקים, והגברת את הסיכוי לכך. אם נוסיף לכל זה את הצורך של ישראל "למתוח" את הזורקים שלה כדי להוריד את העומס, והרי לנו מתכון לאסון בפוטנציה. באינינג השישי, זק וויס אפשר עוד שני היטס, זרק ווילד פיץ' ופגע בדניאל אספינוזה עם הכדור, והתוצאה 6:5 כבר נראתה מאיימת. אלא שלשמחתנו ורווחתנו, פה האיום הסתיים. אפרן נבארו הקריב את עצמו לקדם את הרצים, ג'ונתן ג'ונס פסל בסטרייקאאוט, הולץ המנג'ר הוליך את ראיין גונץ למלא את הבסיסים, וסטרייק אאוט של סוליס השאיר אותם שם.

הקבוצות הלכו לשביעי כשהמשחק תלוי על חודה של ריצה. ואז נפתחו ארובות השמיים וגשם של כדורים נחת על הדשא הסינתטי באצטדיון ביוקוהאמה. דאבל של קינסלר (1 מ4, 2 ראנס, ווק) וסינגל של וולנסיה הציבו רצים על הבסיס הראשון והשלישי, כשקינסלר נזהר לא לנסות להגיע הביתה ולהפסל. לאווארנווי נפסל בסטרייקאאוט והמנג'ר המקסיקני החליט להחליף את הזורק שלו בהנחה שזורק רענן יוכל להשיג את שני האאוטס הנותרים. סינגל של בלייק גיילן (2 מ5, 2 ראנס, 2 RBI) שלח את קינסלר הביתה, 7-5. שני חובטים קדימה ו-ווק לטיי קלי מילא את הבסיסים. מיץ' גלייזר (2 מ5, ראן, 2 RBI) שלח את ולנסיה וגיילן הביתה. זאק פנפרייס המשיך בralley,שלח את קלי וגלייזר הביתה, והוסיף וגנב את הבסיס השני כשנסיון של הזורק לפסול אותו התפקשש. סקוטי ברצ'אם שלח את פנפרייס הביתה וקבע את תוצאת המשחק, 12-5. נסיונות נוספים של שני הצדדים להוסיף באינינג התשיעי עלו בתוהו, וישראל בשלב הבא.

אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, הנבחרת השיגה את הנצחון הראשון שלה בטורניר, ובמשחק של להיות או לחדול. המחבטים של הנבחרת חזרו להפגיז וההגנה שדי התברברה במשחק נגד ארה"ב חזרה לתפקד, אם כי נרשמו פה ושם חריקות שמקורן בתיאום לקוי (כמצופה מנבחרת שלא משחקת יחדיו). מנגד, הפיצ'ינג ממשיך להיות עקב אכילס, או יותר נכון לומר עקב, גיד, שוק וירך אכילס של הנבחרת. טעות אחת בחילוף, חובט אחד יותר מדי, והנזק עלול להיות לא הפיך. כדי להתמודד עם המצב, דומה שנגזר על הנבחרת, כמו בסיפור על אוהדי בית"ר "לחטוף שש ולהבקיע שבע". זה לא יהיה קל. מקסיקו התבררה כנבחרת החלשה ביותר בטורניר, ושתי היריבות הפוטנציאליות הבאות יהיו מאיימות יותר, אם כי ישראל אולי תעדיף לפגוש שוב את הקוריאנים שלא הרשימו עד כה בטורניר מאשר את הדומיניקנים שעשו ליפנים חיים קשים בהפסד שלהם.

עדכון, 16:14: הקוריאנים נצחו את הרפובליקה הדומיניקנית 4:3 באינינג האחרון לאחר פיגור 3:1 ויפגשו את ישראל בשנית בסיבוב הבא. המנצחת תעלה לפגוש את המנצחת ארה"ב – יפן, המפסידה תשחק מול הדומיניקנים.

כך או כך, הנבחרת ממשיכה לעשות טוב על הלב של חובב הבייסבול הישראלי, גם מבחינת הבייסבול, וגם מבחינת הישראלי. פטר קורץ, המנהל המקצועי של הנבחרת מסר את התגובה הבאה לשדר הקווים שלנו, יוני לב ארי: "זוהי הפעם הראשונה שנבחרת ישראלית שעולה לשחק עם נעליים, נצחה במשחק באולימפיאדה, ואני מאוד גאה להיות חלק מזה. החבר'ה שלנו היו בדאון אחרי שני ההפסדים, אבל הם אספו את עצמם ועלו כקבוצה למשחק. אנחנו מרגישים טוב וחיובי, החבר'ה מתחילים לחבוט, הפיצ'ינג מתחילים לזרוק, ואני חושב שאנחנו בדרך הנכונה."